(א) ואלו הן וכו׳ בפ״ק דיומא [דף י״א] תניא בשעריך אחד שערי בתים וכו׳ ופירש״י א׳ שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ״ל נראה דס״ל דאין לפרש שערי מדינות שערי עיירות כמו עילם המדינה דפירושו עיר דהא תני בהדיא ואחד שערי עיירות אלא שערי מדינות ממש קאמר כגון ארץ הגר וצריך שתדע דאין דין זה דשערי מדינות ועיירות נוהג אלא היכא שאין שם דירה כ״א לישראלים ולא לעכו״ם דאי איכא נמי דירה לעכו״ם אפי׳ רובם ישראל פטורים מלעשות מזוזה משום סכנה כדקאמר אביי התם דה״ט דלא עשו מזוזה לשערי העיר דמחוזא אף על פי שהיו רובן ישראל משום דאיכא סכנה שלא יאמר המושל כשפים עשיתם בשערי עירי וכדתניא מזוזות יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים (פי׳ שערי חצרות מדינות ועיירות) פעמיים ביובל ואמר ר׳ יהודה מעשה בארטבון אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור א׳ ונטל ממנו אלף זוז פי׳ ר״י בא לפרש דשל רבים דקתני ת״ק דבודקים דוקא כשכולם ישראלים דרים בו אבל אי איכא דירה נמי לעכו״ם אין בודקין משום דאיכא סכנה דיעליל המושל לומר כשפים אתם עושים בשערי העיר כמעשה שהיה בארטבון וכו׳ וכיון שאין בודקין א״כ אין עושין להן מזוזה כלל ומה״ט לא היו עושין מזוזה בשערי העיר דמחוזא וא״כ הך ברייתא דמחייב בשערי מדינות ועיירות בדכולן ישראל דרים בו ולפי שהוא דבר פשוט כתבוה הפוסקים בסתם ולא פירשו ומזה הטעם נמי אין עושין מזוזה בשערי רחובותינו כגון בקראקא ובפראג שקבעו שערים ברחובות היהודים ונסגרים בלילה ולא קבעו בהן מזוזה מעולם וה״ט משום סכנה דעלילות המושל מזומנות תמיד על שונאי ישראל וכיוצא בזה כתב מהר״א שטיין בביאוריו לסמ״ג וכ״כ האגודה על שערי קהילות קלוני״א ושערי קהלות וירמייז״א עיין עליו פ״ק דיומא ומביאו ב״י בסוף סימן זה ועוד מטעם אחר אין עושין שם מזוזה כיון דהנכרים יטלוה בודאי ויבזוה וא״כ יהיו גורמין בזיון לכתבי הקודש ומכאן למדנו בישראל החוכר חכירות מן השר למכור יין שרף או שכר או מי דבש שקורין שענ״ק והנכרים מלאים הבית בכל יום ורגילין ליקח מזוזה ונוהגין בהם מנהג בזיון שאין לעשות מזוזה באותן פתחים אא״כ שהפתח הוא במקום שמור מן הנכרים שלא יטלו המזוזה ממנו:

(ב) ומ״ש ובית האשה ובית השותפים ה״א התם באידך ברייתא ובגמרא פריך פשיטא ומשני מה״ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ״ל ותימה הכי נמי אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי אלא ביתך למה לן לכדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימיניה עקר ברישא:

(ג) ומ״ש ובית התבן ובית העצים ובית הבקר סתמא חייבים וכו׳ שם הכי תני רב כהנא דדוקא כשרוחצות פטורין משום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות ואין כבוד שמים להיות שם מזוזה אבל סתמא חייבים דהוי מקום דירה ודלא כדרב יהודה דפליג ואמר דסתמא נמי פטורים דלאו דירה הוא ואף על פי שהנשים מתקשטות שם לא חשיב ליה דירה בכך אלא שפיר הוי מקום דירה אפי׳ אין מתקשטות שם כל זמן שאין רוחצות שם וכי פסקו הרי״ף והרא״ש ודלא כמ״ש הרמב״ם דדוקא כשהנשים מתקשטות בהן הוי מקום דירה דפסק כרב יהודה דסתמא פטורין ואע״ג דבהך ברייתא דרב כהנא תני נמי בית האוצרות לא נקט לה רבינו משום דכבר כתב ברישא ואוצרות יין ושמן דחייבים בסתמא והא דפטורין כשנשים רוחצות בהן ממילא ידעינן לה דלא עדיף בית האוצרות מבית התבן ובית העצים דפטורין מטעמא דגנאי הוא וכו׳ דמ״ש הא מהא. וא״ת לפ״ז א״כ ל״ל לרבינו למינקט בית הבקר הא כבר כתב ברישא רפת בקר וי״ל דרפת בקר אינו בית הבקר דבית הבקר הוא עשוי לבקר אבל אין מעמידין בו בהמות בקביעות ונשים רוחצות בו אבל רפת בקר משמע שעומדות בו בקר בקביעות והוא מלוכלך בזבל הבקר ואין הנשים רוחצות בו ומש״ה ברישא כתב רבינו רפת בקר דחייבין ואין שם צד לפוטרו וכאן בסיפא כתב בית הבקר דאיכא צד לפוטרו ממזוזה דהיינו דבסתמא חייבים. אבל כשרוחצות בו נשים פטורים ממזוזה והיינו משום דרגילות הוא שנשים רוחצות בו מה שאין כן ברפת בקר ומכאן תשובה להרמב״ם שכתב דדוקא כשהנשים מתקשטות בו חייבים דהא רפת בקר כיון שמלוכלך בזבל אין הנשים מתקשטות בהן ואפ״ה הוה מקום דירה וחייבין וצריך לדחוק ולומר דס״ל לרמב״ם דאף ע״פ דאין רוחצות בו אפ״ה מתקשטות בו לפי שעה אבל התוס׳ לשם פי׳ להדיא דברפת בקר לא רוחצות ולא מתקשטות ע״ש וא״ת כיון דרפת בקר מלוכלך בזבל אמאי חייבין במזוזה: ומ״ש מבית הכסא ובית המרחץ ובורסקי ובית הטבילה דפטירין כיון שאינן עשויין לכבוד רפת בקר ולולין נמי אינן עשויין לכבוד וי״ל דשאני רפת בקר ולולין אף ע״פ שהן מקום טינופת ואין עשויין לכבוד מ״מ לא נפיש זוהמייהו משא״כ בית הכסא והנך דדמי ליה דנפיש זוהמייהו וה״א להדיא בגמרא ב״ה וכו׳ פטורין משום דנפיש זוהמייהו:

(ד) ב״ה של כפרים וכו׳ ברייתא שם פליגי בה ר״מ וחכמים והלכה כחכמים דפטרי כשאין בהם בית דירה לחזן ופי׳ רבינו דלא פליגי אלא בשל כרכים אבל בשל כפרים מסתמא דרים בה אורחים דאין ידם משגת לייחד בית לאורחים וכ״כ הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בהל׳ מזוזה:

(3-4) (ה) ומ״ש אבל בית הכסא וכו׳ בגמרא מפרש טעמא אף ע״ג דעשוי לדירה בעינן שיהיו עשויין לדירת כבוד והני כיון דנפיש זוהמייהו אינן של דירת כבוד כדפרישית בסמוך:

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף ג]

(ו) ומ״ש אבל כל מקום שהוא לדירה חייב אף על פי שהוא במקום הטינופת נראה דבזה בא ליישב דלא תקשה מרפת בקר ולולין שהוא במקום הטינופת וחייב דשאני התם דכיון דלא נפיש זוהמייהו הו״ל עשוי לדירת כבוד דלפעמים משתמש אדם בהם צרכיו וב״י כתב שרבינו בא להורות מ״ש בסמ״ג דבעיר שיש בה חזירים דבפתח הבית איכא טינופת דחזירים חייב במזוזה בדאיכא גובה עשרה טפחים מן הארץ עד מקום התחלת מזוזה ויש לכסותה וכן בחדרים היכא דאיכא טינופת דתינוקת מצויים שם יש לכסות הנקב בשעוה וכתב סמ״ג דבמקום טהרה טוב להיות נראית. כתב הכל בו וז״ל כתב הרי״ף ז״ל בית משכב נשים פטורה מפני שמכבסות ורוחצות בהם ומקשטין עצמן שם וכו׳ וכ״כ הר״מ חדר או עלייה שאיש ואשתו ישנים וכו׳ עד פטורין מן המזוזה מפני שהנשים מתקשטות שם כל שכן שהאיש ואשתו ישנים שם ע״כ ומביאו ב״י ונראה דמה שכתב דאיתא פ״ק דיומא פטורין מן המזוזה מפני שהנשים מתקשטות שם הוא ט״ס דאדרבה מפני שמתקשטות הויא בית דירה וחייב במזוזה אלא צריך להגיה שהנשים רוחצות שם דה״א בגמרא להדיא גם בדברי הר״פ צריך לפרש דלא הזכיר מתקשטות כדי לומר דמש״ה פטורין מן המזוזה דאדרבה מה״ט חייבין במזוזה אלא ה״ק אף על פי שמתקשטות והויא דירה אפ״ה פטורין כיון שג״כ רוחצות וקאמר נמי שהן מכבסות שם כלומר שעושין שם כל צרכיהן כיבוס וקישוט ומרחץ ועיקר הטעם משום מרחץ דעומדות לשם ערומות אי נמי כיבוס נמי הוי טעם לפוטרו דאיכא טינופת דבגדי קטנים דכובסת אותן ונפיש זוהמייהו אבל קישוט ודאי לא נקט אלא לרבותא וב״י השיג על דברי הר״מ ואמר דעד כאן לא פטרו משום דנשים רוחצות אלא בבית התבן ובית הבקר אבל בית דירה ממש אף על פי שהנשים רוחצות שם חייב עכ״ל ולפעד״נ דלא אמרו בגמרא דבית התבן ובית הבקר ובית הענים והאוצרות דאם הנשים רוחצות בו פטורים אלא משום דהרגילות הוא דהנשים רוחצות שם אבל בבית דירה ממש אין שם רחיצה אבל היכא דרגילים הנשים לרחוץ בבית החורף או בחדרים כנשי דידן פשיטא דפטורים מן המזוזה דאי אפשר לרחיצה אא״כ היא ערומה ואיכא בזיון דכתבי הקדש ומשום הכי נתפשט המנהג שאין עושין מזוזה כ״א בפתח הבית סמוך לר״ה והיינו משום דרוחצין בבית החורף בחורף ובחדרים בקיץ עומדים שם ערומים ומהר״ם שהיו בביתו כ״ד מזוזות היה נזהר שלא ירחצו בביתו כלל אבל היכא דאיכא רחיצה פטור מן המזוזה וה״ה היכא דמכבסים בגדי קטנים דנפיש זוהמא דתינוקות נמי פטורה מן המזוזה ומקרוב נהגו הלומדים לתקן מזוזה לכל הפתחים שבבית ומיהו צריכין ליזהר שלא יעשו מזוזה במקום שרגילין שם לירחץ או לכבס טינופת דבגדי קטנים וכן בבית החורף שאיש ואשתו ישנים בו בחורף וכן בחדרים שישנים שם בקיץ ג״כ פטורין מן המזוזה ואיכא נמי איסורא דבזיון כתבי הקדש כשעושה שם מזוזה דמצוה הבאה בעבירה היא ואף ע״ג דהב״י השיג ע״ז ואמר ועוד דאפי׳ בהנך לא פטרי אלא מפני שהנשים רוחצות שם ערומות וא״כ בחדר שאיש ואשתו ישנים בה אף על פי שמשמשים אין עומדים ערומים חייב במזוזה וכן עמא דבר עכ״ל מ״מ נראה לע״ד כדי ליישב דברי הר״מ דס״ל דתשמיש המטה הוא בזיון טפי מעומדים שם ערומים דהלא מחיצה עשרה לא התירו בה תשמיש המטה אלא כשאין לו בית אחר שיוציא לשם כתבי הקדש ואילו בעומד ערום פשיטא דמהני מחיצה עשרה ומ״ש וכן עמא דבר ודאי כך הוא במלכותו אבל בני אשכנז אין נוהגין לעשות מזוזה כי אם בפתח הבית סמוך לר״ה וכ״כ במהרי״ל בתשובה סימן צ״ד שהשיב להר״ר אברהם ומיהו בדברי הר״א שם בשאלתו כתוב דכשציר הדלת סובב בבית החורף ונמצא כשהדלת נעול המזוזה מבחוץ חייב במזוזה אף על פי שרוחצות בבית החורף או ישנים שם וכן פסק הרב בהגהת שלחן ערוך והכי נקטינן:

(ז) אכסדרה וכו׳ מימרא דרב חסדא ואוקימתא דגמרא פרק הקומץ [סוף דף ל״ג] וטעמא דהפצימין לחיזוק התקרה הוא דעבידין להעמידו ולא משום מזוזות הפתח נעשו:

(ח) מרפסת וכו׳ פי׳ דתרתי מתנייתא קשיין אהדדי דבפרק קמא דיומא תניא דבית שער אכסדרה ומרפסת פטורין ובפרק הקומץ תניא דחייבין ותירץ הרי״ף בה׳ מזוזה דברייתא דתני בה חייבין מיירי בפתוח לבתים ופירש רבינו דבמקום שפתוח לבתים לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דחייבין אלא איצטריך דאף במקום שנכנסים לו מר״ה נמי חייבין והר״ן פרק קמא דסוכה (סוף דף של״ג) הביא דברי הרי״ף ופי׳ דהפתוח לחצר כפתוח לבתים וחייב והביא ראיה מבי הרזיקי דחייב בשתי מזוזות דהיינו בית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחים לבית שער כדכתב רבינו בסמוך דאלמא דבית שער הפתוח לחצר חייב וא״כ הא דתניא דבית שער ומרפסת ואכסדרה פטורים מיירי בפתוחים לגינה דוקא כל זה פי׳ הר״ן לפי דעת הרי״ף והכי נקטינן ודלא כהמרדכי שכתב וז״ל ורי״ף תירץ דהכא בפתוחין לבית וההיא בפתוחין לחצר דא״כ קשה מהך דבית הרזיקי דשמעינן מינה דבית שער הפתוח לחצר חייב במזוזה ור״י תירץ דביומא קאמר דפטורין מדאורייתא ובהקומץ קאמר דחייבין מדרבנן ולזה התירוץ הסכים הר״ן ז״ל בפ״ק דסוכה וכ״נ מסקנת הרא״ש ורבי׳ ודלא כב״י שהביא בש״ע שני הדיעות ולא הכריע וקשיא לי דבברייתא תניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין ורבי׳ לא כתב אכסדרה והכניס במקומו גינה דאף על פי דמוקי תלמודא הך דרב חסדא דאכסדרה פטורה בפרוצה ברוח רביעית לגמרי והא דתני חייבין ביש לה מחיצה גם ברוח רביעית וזה כבר כתבו רבינו בסמוך אפ״ה היה לו לרבינו לכתוב כאן דין אכסדרה בהדי בית שער ומרפסת ולחלק בין כשהוא פתוחה לבתים או לחצר ובין פתוח לגינה דאכסדרה הפתוחה לגינה אפי׳ יש לה מחיצה גם ברוח רביעית היא פטורה וכשפתוחה לבתים או לחצר חייבת דהא פשיטא דרב חסדא דקאמר אכסדרה פטורה משום דהפצימין לחזוקי תקרה הוא דעבידין אף בפתוח לבתים היא פטורה כיון דהפצימין לא נעשו משום מזוזות הפתח אבל כאן מיירי באכסדרה שיש לה מחיצה ברוח רביעית והפצימין נעשו לשם מזוזות הפתח דומיא דבית שער ומרפסת ואפ״ה אינן חייבין אלא בפתוח לבתים או לחצר אבל בפתוח לגינה פטורים וא״כ קשיא טובא למה השמיט רבינו כאן דין אכסדרה וצ״ל דס״ל לרבינו דאכסדרה כשיש לה ד׳ מחיצות לעולם חייבת במזוזה אפי׳ בפתוח לגינה דלא דמי לבית שער ומרפסת דאין מצניעין בתוכו כלים ואינו חשוב בית דירה אלא ע״י שפתוחים לבתים אבל אכסדרה אף על פי שברוח רביעית המחיצה נמוכה מצניעין שם כלים והויא בית דירה אפי׳ פתוחה לגינה וכך צריך לפרש לפירש״י בין אכסדרה שנותנין לה ד׳ אמות בחצר עיין בח״מ סימן קע״ב סעיף ו׳ ובמ״ש לשם בס״ד. מיהו באלפסי ובאשיר״י וברמב״ם לא משמע הכי אלא גם באכסדרה אף ע״פ שיש לה ד׳ מחיצות אם אינה פתוחה אלא לגינה פטורה ממזוזה. אך קשה על דברי רבינו דאע״פ דודאי דגם בגינה איכא לחלק דאם פתוחה לבתים חייבת במזוזה ואם לאו פטורה מפני שאינו עשוי לדירה וכמ״ש גם הרמב״ם להדיא מ״מ מנ״ל לרבינו דלר״י חייבת גם גינה מדרבנן ודילמא דוקא במרפסת ואכסדרה ובית שער דקרוב הוא לבית דירה ואיכא לאחלופי בבית דירה גזרו בהו רבנן שחייבין במזוזה אבל גינה לא אתי לאחלופי בבית דירה אימא לך דפטורה ממזוזה אפי׳ מדרבנן ומדברי רבי׳ משמע דר״י מחייב בכולהו מדרבנן דאע״ג דכתב ור״י פי׳ דבית שער חייב מדרבנן לאו דוקא בית שער דה״ה מרפסת וגינה אלא דנקט חדא דלאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומנ״ל לרבינו הא דכתב דר״י ס״ל הכי אף בגינה הלא לא קאי פי׳ ר״י אלא אבית שער ואכסדרה ומרפסת דתני בברייתא וצ״ע:

(ט) בית שער שפתוח לבית וכו׳ מימרא דרב יהודה בפרק הקומץ (סוף דף ל״ג) בי הרזיקי חייב בשתי מזוזות ומפרש רבינו דהיינו חוץ ממזוזה שלישית בפתח שנכנסים לבית שער מר״ה דאל״כ אלא אינו חייב אלא במקום שפתוח לבית ובמקום שפתוח לר״ה אבל במקום שפתוח לחצר פטורה קשה א״כ מאי אתא לאשמועינן הא פשיטא דכל בית שער חייב במזוזה אבל המרדכי דהקשה קושיא זו הא פשיטא דכל בית שער חייב במזוזה תירץ בשם ר״י דאשמועינן אף ע״פ שא׳ מן הפתחים אינו רגיל כ״כ אפ״ה אין הרגיל מבטל את שאינו רגיל וכו׳ וב״י מביאו:

(י) בית שער העומד בין הגינה לבית וכו׳ ברייתא בפרק הקומץ סוף [דף ל״ג] ת״ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית ר׳ יוסי אומר נידון כקיטונית וחכמים אומרים נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרוייהו מגינה לבית דכ״ע לא פליגי דחייב מ״ט ביאה דבית היא כ״פ מבית לגינה מ״ס קיטונית עיקר ומ״ס גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מבית לגינה דכ״ע לא פליגי דפטור מ״ט פיתחא דגינה הוא כ״פ מגיגה לבית מ״ס ביאה דבית היא ומ״ס כולה אדעתא דגינה הוא דעבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והילכתא כרב ושמואל לחומרא ופי׳ רש״י הילכתא כרב ושמואל צריך מזוזה לתרוייהו ס״ל כר׳ יוסי וכך הוא מסקנת הרא״ש ולכן אף ע״ג דאיכא פלוגתא בין הפירושים דאיכא מאן דמפרש דאותו פתח שבין גינה לבית שער הוא הנקרא מגינה לבית והפתח השני שבין קיטונית לבית שער הוא הנקרא מבית לגינה ואיכא מאן דמפרש איפכא דהפתח שבין גינה לבית שער הוא הנקרא מבית לגינה והפתח השני שבין קיטונית לבית שער הוא הנקרא מגינה לבית ואיכא מאן דמפרש שאותו הפתח שבין גינה לבית שער אם היכר הציר הוא בבית שער הוא הנקרא מגינה לבית ואם היכר הציר הוא בגינה הוא נקרא מבית לגינה אבל פתח השני שבין קטונית לבית שער לא איירי ביה תנאי ולא רב ושמואל ורבה ורב יוסף דפשיטא דחייב במזוזה והרא״ש ורבינו לא הזכירו דבר מפירושים אלו וה״ט דלמאי דפירש״י דקי״ל הילכתא כר׳ יוסי ואליבא דרב ושמואל אין חילוק דהלא בשני פתחים אלו חייבים במזוזה בין דאיכא היכר ציר בבית ובין דאיכא היכר ציר בגינה ולכך סתמו וכתבו דחייב בב׳ מזוזות:

(יא) בית המדרש פטור מהמזוזה וכו׳ שם קאמר ההיא פיתחא דעייל ביה ר׳ למדרשא לא הו״ל מזוזה ומותבינן והא ההיא פיתחא דהוה עייל בה רב הונא לבי מדרשא והויא לה מזוזה ההיא רגיל הוה ואמר רב יהודה א״ר במזוזה הלך אחר הרגיל ופירש״י ההיא פיתחא דעייל בה ר׳ לבי מדרשא פתח קטן היה לו לרבי אצל מקומו ונכנס ויוצא בו כדי שלא יטריח תלמידיו לעמוד בפניו אם יעבור לפניהם: רגיל הוה. רוב הנכנסים לבית המדרש היו באין באותו פתח: הלך אחר הרגיל. אם יש שני פתחים לחדר אחד באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה עד כאן לשונו ונראה דלפירש״י נמי ודאי לישנא דההיא פיתחא דעייל בה רבי ודעייל בה רב הונא משמע דהיינו פתח הבית שהיה יוצא ממנו ליכנס לבית המדרש אבל מלבד זה היה פתח בבית המדרש העשוי לכל לכניסה ויציאה דחייב במזוזה דבית המדרש שפיר הוי מקים דירה כל היום דלא דמי לבית הכנסת דלא משתהי בה אלא שיעור תפלה בלבד ואח״כ יוצא ממנה ואין בה דירה לשום אדם הילכך פטור אבל בית המדרש הוי דירה וחייב אלא דפתחא דרבי דהוא לבדו היה נכנס בפתח קטן שאצל מקומו בבה״מ הילכך לא הוה ביה מזוזה אלא בפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה כדרב יהודה דבמזוזה הלך אחר הרגיל אבל פיתחא דרב הונא דהיה יוצא ונכנס בו מביתו לבית המדרש לא היה מיוחד לרב הונא לבדו כי כל בני הבית היו רגילין בההיא פתח ליכנס בו לבה״מ ולצאת ממנו לבית השתא כיון שגם פתח זה רגיל כמו הפתח שעשוי לכל לכניסה ויציאה שניהם חייבין במזוזה דלא א״ר יהודה אלא באחד רגיל ואחד שאינו רגיל דהלך אחר הרגיל אבל בשניהם רגיל אף על פי שאחד נכנסים ויוצאים בו יותר הרבה אפ״ה כיון שגם זה רגיל שניהם חייבין וכמו שיתבאר בסמוך אצל יש בבית הרבה חדרים וכן הוא דעת המרדכי ולפ״ז גם לפי תלמוד שלנו בית המדרש חייב במזוזה כדאיתא בירושלמי אבל הרא״ש פי׳ דפתח בה״מ העשוי לכל לכניסה ויציאה פשיטא דפטור ממזוזה כדמוכח בברכות פ״ג שאכלו (ריש דף מ״ז) בעובדא דאביי ורבין והכא בפיתחא דר׳ ופיתחא דרב הונא מיירי בפתח שיוצא ונכנס בו מביתו לבית המדרש ומחלק בין היכא דרגיל בו דחייב ובדאינו רגיל דפטור וכך הם דברי רבי׳ ותחלה אמר בית המדרש פטור מהמזוזה ומיירי בדליכא אלא פתח אחד העשוי לכל לכניסה ויציאה אח״כ אמר ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה וכדי שלא נבין שע״י אותו הפתח שחייב בה במזוזה צריך לעשות מזוזה גם בפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה על כן חזר ואמר אבל עיקר הפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה פטור והיכא שהפתח העשוי לצאת בו לביתו ואינו רגיל בה דפטור ממזוזה כי הך פיתחא דרבי לא כתבו רבינו בפירוש משום דמדיוקא שמעינן לה דכיון דאמר דברגיל חייב במזוזה מכלל דבאינו רגיל פטור. ולענין הלכה פסק ב״י שיש לעשות מזוזה בבית המדרש אבל לא יברך אקביעותא ע״כ ולפעד״נ דנכון הוא שכשיקבע מזוזה בפתח הבית ויברך עליה שיהא דעתו גם על קביעות המזוזה שבבית המדרש ויקבע אותם זה אחר זה תחלה בפרוח הבית ואח״כ בפתח בית המדרש וברכה זו חוזרת על שניהם:

(יב) סוכת החג בחג פ״ק דיומא [דף י׳] פליגי בברייתא ר׳ יהודה וחכמים והלכה כחכמים דסוכה דירת עראי בעינן דמש״ה סוכה למעלה מכ׳ אמה פסולה לפי שאינה ראויה ליעשות אלא במחיצות קבע וכיון דסוכה דירת עראי היא פטורה ממזוזה דגבי מזוזה בעינן בית חשוב בקבע:

(יג) ומ״ש דהבית שבספינה נמי פטור כ״כ הרמב״ם בפ״ו וכתב דהטעם הוא כמו גבי סוכה לפי שאינה עשויה לדירת קבע ומצאתי כתוב דתוספתא היא:

(יד) ומ״ש החניות שבשווקים פטורין נראה דטעמו דלאו דירה היא שאינה עשויה אלא לצאת ולבא ולמכור שם סחורתו והרמב״ם כתב דהטעם מפני שאינן קבועין לדירה עכ״ל:

(טו) שתי סוכות של יוצרים וכו׳ מימרא דרבי לוי משום ר״מ פ״ק דסוכה (דף ח׳):

(טז) בית שאינו מקורה בפרק הקומץ (מנחות ל״ג) פתחי שימאי פטורין מן המזוזה ופליגי בה אמוראי חד אמר דלית להו תקרה וח״א דלית להו שקפי ואיכא נמי תרי לישני בפי׳ רש״י חד לישנא מפרש תקרה אסקופה עליונה שקפי מזוזות וחד לישנא מפרש תקרה שאין הבית מקורה שקכי אסקופה עליונה ולהאי לישנא כתב הרא״ש דלא קשה משערי חצירות דחייבים במזוזה אף ע״פ שאיננו מקורה דשאני חצר דרכו בכך אבל בית אינו ראוי לבית דירה כשאינו מקורה:

(יז) ומ״ש או שאין בו ד׳ על ד׳ פטור ברייתא בפ״ק דסוכה (דף ג׳) וטעמא דבמזוזה כתיב ביתך ואין נקרא בית בפחות מד׳ על ד׳ והרמב״ם ס״ל דכל שיש בו לרבע ד׳ על ד׳ אפי׳ עגולה וכו׳ חשוב כאילו היה מרובע:

(יח) בית שאינו מקורה פטור ואם מקצתו מקורה וכו׳ כלומר הא דבית שאינו מקורה דקאמרן דפטור יש לחלק דאם מקצתו מקורה וכו׳:

(יט) ומ״ש בשם הרמב״ם שצריך להעמיד לו דלתות תחלה טעמו דה״א בגמרא דקאמר ליה רב נחמן לריש גלותא תלי דשי ברישא דמשמע דאפילו היה דעתו לעשית לו דלת לאחר קביעות מזוזה פסולה אלא צריך לתלות הדלת בתחלה והתוס׳ והרא״ש והמרדכי ס״ל דאפילו לא עשה דלת לפתח כלל חייבת במזוזה ופי׳ תלי ליה דשא ברישא משום היכר ציר כדכתב רבינו בסימן רפ״ט ע״ש ורי פי׳ תלי דשא ברישא שיעמוד המזוזות בבנין ואח״כ יקבע בה המזוזה של כתב ואם קבעה תחלה ואח״כ העמיד המזוזה של כתב בבנין פסולה דהוה ליה עשוי המזוזה קודם שתבא לידי מצוה ונראה דבזה גם הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ורבינו מודים לפירש״י דפסולה היא והתלמוד לא היה צריך לאומרו דפשיטא הוא דפסולה בכך כדמוכח מהך דרב אחא בריה דרבא בדין העמיד לה מלבן של קנים דחותך שפופרת ומניחה ל״ש אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניח אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה תעשה ולא מן העשוי ומביאו הרי״ף והרא״ש ולמה ליה לתלמודא לאשמועי׳ הא דינא תרתי זימני גם הרמב״ם בספ״ה כתבה להך דרב אחא וכן רבינו כתבו בסוף סימן רפ״ט ע״ש:

(כ) יש בבית הרבה חדרים וכו׳ בפרק הקומץ (ריש דף לד) מימרא דרב פפא וע״פ לשון אחר שפי׳ רש״י מתשובת הגאונים וכדפרי׳ לעיל בדין בית המדרש דחייב במזוזה לפירש״י היכא שיש בו פתחים הרבה וכך הוא פי׳ כאן בדין בית שיש בו פתחים הרבה דאם רגיל בשתיהם אע״פ שבאחד הכל נכנסים ויוצאים ובשני אין כ״כ נכנסין ויוצאין כולן חייבין במזוזה אבל אם פתח השני איננו אלא לאחד בלבדו פטור ממזוזה ואין להקשות לפירש״י דלמה ליה לתלמודא לאשמועינן דין זה תרתי זימני גבי ב״ה וגבי בית די״ל דגבי בית המדרש לא שמעינן אלא היכא דפתח אחד רגיל ופתח שני אינו מיוחד אלא לו לבדו דפטור בזו וגבי בית אשמועינן דאם יש לו פתחים ורגיל בכולם אלא דבחד הכל נכנסין ויוצאין חייב בד׳ מזוזות וילמדו זה מזה הפטור והחיוב:

(כא) תנא פתח שאחורי הדלת וכו׳ בפ׳ הקומץ (מנחות ל״ד):

(כב) זמ״ש בשם פירש״י כך כתב הרא״ש ולפ״ז משמע לכאורה דהא דתנא פתח שאחורי הדלת היינו פתח המערבי שאין בה דלת היא אחורי הדלת הקבוע בפתח הצפוני ומיירי דציר הדלת הוא בזוית אצל הפצים ונקרא פתח המערבי פתח שאחורי הדלת הצפוני כשאותו הדלת הוא פתוח דאם אותו הדלת הוא סתומה אין הפתח המערבי אחורי הדלת אבל איכא לתמוה אמאי א״צ מזוזה אחרת כשאין בפצים טפח הלא אפי׳ את״ל דהו״ל כמונחת בחלל עצמו מ״מ היא קבועה בשמאל הביאה ומעכב כמ״ש רבינו בסימן רפ״ט גם הרמב״ם ספ״ו כתב ואם קבעה משמאל פסולה דאע״פ דהכא המזוזה קבוע בימין לביאה דפתח הצפוני אין זה מועיל לפתח המערבי דמ״מ היא קבועה בשמאל לביאה בפתח המערבי וצ״ל דהפתח המערבי היא עשויה לחדר קטן מבחוץ כזה* דהשתא מזוזה הקבועה בפצים החלל הפתח הצפוני שהוא פתח הבית ובימין לביאת הבית היא ג״כ בימין לביאת החדר ואם לא הי׳ דלת מפסיק בין פתח לפתח אפילו היה בעובי הפצים טפח לא היה צריך מזוזה אחרת אבל השתא דאיכא דלת בפתח הבית לצפון ופתח המערבי הוא אחורי הדלת הצפוני השתא אע״פ שהדלת פתוח צריך מזוזה אחרת בדאיכא טפח בעובי הפצים דהו״ל הפסקה ואצ״ל כשהדלת סתום דכ״ש דאיכא הפסקה ובזה יש ליישב לשון פירש״י דספרים דידן ומביאו ב״י ולא פירש דבר וכתב שהוא מבואר יותר ולפע״ד הוא נבוך מאוד וז״ל פתח שאחורי הדלת כגון שיש במקצוע הבית פצים קבוע לשני פתחים מחותכים בו אחד לדרום ואחד למערב וקבע מזוזה בפצים בחלל פתח הדרומי וכשהדלת סתום הוי פתוח למערב אחורי הדלת אם יש בעובי פצים המבדיל טפח בין פתח לפתח צריך מזוזה אחרת לפתח מערבי הואיל ואין המזוזה בחללו ואם לאו א״צ מזוזה אחרת שהרי הוא כמונח באותו פתח עצמו עכ״ל דקשה חדא דכתב וקבע מזוזה בפצים בחלל פתח הדרומי וזה א״א דהא צריך לקבוע המזוזה לימין ביאתו והפצים הם לשמאל הביאה כשבא לבית בפתח הדרומי וא״כ קשה היאך קבע המזוזה לכתחלה בפתח הדרומי בפצים שהוא בשמאל לביאה שהוא פסול לד״ה ועוד שאמר וכשהדלת סתום הוי פתוח למערב כו׳ דא״כ אמאי קורא פתח המערבי פתח שאחורי הדלת כשהדלת סתום אדרבה כשהוא פתוח הויא לה אחורי הדלת כדפרישית אבל למ״ש דמיירי בדאיכא חדר קטן מבחוץ השתא נוסחי דידן בפירש״י נמי ניחא דמיירי דהפתח הדרומי הוא עשוי לחדר קטן שמבחוץ כזה* דהשתא המזוזה הקבוע בפצים היא נימין ביאת הבית ולימין ביאת החדר ואמר דכשקבע המזוזה בפצים בחלל פתח הדרומי והדלת הדרומי סתום כמנהג החדרים שתמיד המה סתומים אם לא כשנכנסין לצורך וחוזרים ויוצאים וסותמים הדלת אבל פתח הבית שהוא למערב העשוי לכל לכניסה ויציאה הוא תמיד פתוח לרוחה השתא כשהדלת של חדר סתום הוי הפתת הפתוח למערב תמיד אחורי הדלת כלומר וא״כ נמצא שגם המזוזה שבכתב היא אחורי הדלת של החדר שהרי היא קבועה בחלל הפצים של החדר ואינה נראית לאותן שנכנסים ויוצאים בפתח הבית שהרי היא אחורי דלת החדר ולכן אם יש בעובי הפצים המבדיל טפח בין פתח לפתח צריך מזוזה אחרת וכו׳ ולא קשה אמאי לא קאמר רש״י איפכא היכא דקבע בפצים בחלל פתח המערבי כו׳ דהא פשיטא היא דלפי פירש״י דנוסחי דידן מיירי דדלת של פתח הבית שבמערב אינה קבוע בפצים בזוית אלא קבוע היא לשמאל הביאה דשם הוא היכר הציר השתא לפ״ז כיון דפתח המערבי שהוא פתח הבית תמיד הוא פתוח לרוחה א״כ נראית המזוזה שבכתב שקבוע בחלל פתח הבית לנכנסים ויוצאים בחדר ואע״פ דכשדלת התדר סתום הוי המזוזה אתורי הדלת אין לחוש כיון שאין נכנסים ויוצאים לחדר בשעה שהחדר הוא סתום וא״צ מזוזה אלא בימין לביאה והרי בבואו לחדר ונכנס ויוצא הוא רואה מזוזה בפצים בחלל הפתח המערבי ואפי׳ היה הפצים טפח לא היה צריך מזוזה אחרת אבל כשקובע המזוזה בפצים בחלל פתח הדרומי ניחא דאיכא לחלק בין בדאיכא טפח בפצים ובין היכא דליכא טפח כדפרישית אבל לנוסח פירש״י שהביא הרא״ש ורבינו דצריך לפרש דפתח המערבי הוא עשוי לחדר קטן שבמערבי מבחוץ ופתח הצפוני הוא פתח הבית והדלת של אותו פתח היכר הציר הוא בזוית אצל הפצים צ״ל דמיירי בדליכא דלת כלל בפתח החדר וא״כ אם היתה המזוזה קבוע בפצים בחלל הפתח המערבי אפילו הוה בפצים טפח לא היה צריך מזוזה אחרת לפתח הבית שהיא פתוחה לרוחה והנכנסים והיוצאין בה רואין המזוזה שהיא בפצים בחלל פתח החדר שאין בה דלת אבל כשהמזוזה קבוע בפצים בחלל פתח הבית לצפון השתא אע״פ שדלת הבית תמיד פתוח הוי פתח החדר המערבי אחורי הדלת וכשנכנסין ויוצאין בחדר אין רואין למזוזה שבחלל פתח הבית הצפוני ולכן כשיש בפצים טפח צריך מזוזה אחרת לפתח המערבי של החדר כנ״ל ליישב הלשונות ועל כל פנים אי אפשר ליישב דין זה ע״פ פירש״י אא״כ דמיירי בדאיכא חדר קטן מבחוץ וכ״כ במרדכי ומביאו ב״י. ודו״ק: